<h1>ערכי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך רב ייבא סבא</h1>
<h2>דף מו.</h2>
ואע"פ שאנו מברכין זמן על סוכה ולולב לבד מזמן היום ועל מצה ומרור אין מברכין. אין לומר כך, דודאי אנו מברכין, שכוללין אותה בברכת אשר גאלנו. דאותה ברכה [עומדת] במקום על הנס ואומר ברוך השם אשר גאלנו [וגאל את אבותינו] והגיענו הלילה הזה לאכול בו מצה ומרור. רבי טרפון לא היה חותם [פסחים קט"ז ע"ב] מידי דהוי אברכת כל המועדים שמברכין וכן ברכת הפירות. ורבי עקיבא שהיה חותם [היינו טעמיה] כדי להזכיר קרבן הפסח וחגיגה שהן עיקר בזמן הבית יבנה במהרה בימינו, כדתנן [שם ע"א] רבן גמליאל אומר כל שלא אמר פסח מצה ומרור בפסח לא יצא ידי חובתו. ומפני שצריך להזכיר, ובלשון תפלה כדקתני ונאכל שם מן הפסחים ויגיענו, הרי צריך להזכיר כעין תפלה [לכן] היה חותם. וזה שכולל מצה ומרור בזמן אחד [כי] מספקא לו אי [הלכה] כהילל דכורכן אי כרבנן. ולענין ברכה אפילו חכמים מודים דכיון דמזכיר מצה שהיא בזמן הזה דאורייתא דיו למרור לכוללו עמה דמרור מדרבנן. ועל הכוסות כבר כלולה ברכתן עם הזמן.
על ספירת העומר אין לברך [זמן] דאין היכר בימים. ואינו אלא זכר בעלמא כדאיתא במנחות פרק רבי ישמעאל [ס"ו ע"א] אמימר מני יומי ולא מני שבועי, אמר זכר למקדש יבנה במהרה בימינו בעלמא הוא. וזמנים דדבריהם אף הן בכלל חיוב ברכת זמן. יום טוב שני כי היכי דלא לזלזל ביה מברכינן זמן, ואע"פ שהוא ספק לבד.
ראש השנה. נראה לומר מה שנהגו שלא לברך בליל שני דראש השנה, כי היכי דלא ליתי לידי חורבא, משום דכל ספיקא, לקמן שדינן. וכל ימים טובים כיון שיש בכולן שני בספק אין כאן תקנה וקילקול. אבל ראש השנה שלעולם יש למנות ליום הכיפורים שאינו אלא יום אחד עשרה ימים עשו בו היכירא. ואע"פ שראש השנה לענין ברכות ותפלות ותקיעות שני ימים, והן קדושה אחת, כל שכן שצריך היכר שלא ימנה מיום שני אלא מיום ראשון. ואף כשתוקעין ביום שני אין מזכירין זמן. אעפ"כ שמעתי שיש מקום שאומרים זמן אף בליל שני [של] ראש השנה, ועל ברכת התקיעה לא שמעתי.
חנוכה, אף הוא מדבריהם. ובהדלקת נר מברך ליל ראשון ג' ברכות, כי עיקר הדלקה מפני שמצאו פך שמן טהור שיעור ליל אחד ונעשה נס והדליקו ממנו כל שמונה [שבת כ"א ע"ב]. אע"פ ששאר נסים גדולים נעשו באותו פרק כמו שסידרו בתפלה על הנסים ועל הפורקן על הישועות ועל המלחמות שעמדת להם, מכל מקום עיקר הדלקת [הנר] תחת נס של הדלקה. וגמר ההלל שגומרין נקבע על הצרות שגאלן הקב"ה [מהן], כדאיתא בערבי פסחים [קי"ז ע"א] שעמדו נביאים ותיקנו על כל צרה כשנגאלין ממנה לאומרה. וזו היא הודאה שצריך האדם להודות בהלל. ואעפ"כ כיון שאין ההלל מפרש על מה קורין אותו, תיקנו בתפלה בברכת הודאה ובברכת המזון, בימי חשמונאי ובניו, והזכירו בה הדלקה והדליקו בחצרות קדשך. ואצל הדליקו נרות תיקנו וסיימו, וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל, להודות בתפלה, ולהלל בקריאת ההלל, על הנס שהדליקו בשיעור הדלקה אחת שמונת ימים. ותיקנו שהחיינו בשעת קיום המצוה דהיינו הדלקה, דהדלקה עושה מצוה ולא הנחה [שבת כ"ג ע"א], כמו שתיקנו בכל שאר המצות בשעת עשייתה אומר שהחיינו בישיבת הסוכה או בעשייתה, ששתיהן מצוות.
וכמו שבשאר ימים טובים פסקינן כרב נחמן דאמר [עירובין מ' ע"ב] זמן אומרו אפילו בשוק. הכי נמי גבי נר חנוכה. דהכי גרסינן בפרק במה מדליקין [שבת כ"ג ע"א] אמר רב חייא בר אשי אמר רב המדליק נר של חנוכה צריך לברך. ורב ירמיה בר אבא דידיה אמר הרואה נר חנוכה צריך לברך. ואמר רב יהודה יום ראשון מדליק מברך שלש ורואה מברך שתים, דהיינו [שעשה] נסים ושהחיינו, ואע"פ שאנו מברכין על קריאת הלל או לגמור הלל אין מברכין על קריאתו שהחיינו, שאין לברך שהחיינו אלא על גוף המצוה שהיא באה מחמת זמן. כגון ימים טובים שהיו מקריבים בהם מוספי קרבנות כדאיתא בערכין פרק אין בערכין [י"ג ע"א]. ועל קרבנות קבעו לומר שיר, הילכך כל יום שחלוק בקרבנותיו אנו גומרים ההלל כדאיתא בערכין. וההלל הוא לשיר והודאה על הנס והשמחה, ונצטוינו לקרותו כתיקון נביאים. ומשום לאו דלא תסור מברכינן וציונו.
פורים, מברכין בשעת קריאת מגילה מנ"ח [מגילה כ"א ע"ב] [—ראשי תיבות מגילה נסים שהחיינו]. ואע"פ שעיקר הכרתו בסעודה, כדכתיב [אסתר ט'] לעשות [אותם] ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות, וגרסינן באלו דברים במסכת פסחים [קי"ז ע"א] דדברי הכל בעינן לכם, דמעיקרא להכי איתקן. אעפ"כ אין מברכין בשעה שיושבים לקיים סעודת פורים, לא וציונו על סעודת פורים, ולא זמן, כי אם בשעת קריאת המגילה שמברך מנ"ח. [לפי] שחנוכה ופורים אין שום קדושה נוהגת בהם, ואין היכר הנס לא ביום, ולא בסעודה שהרי כמה ימים אדם ממשיך כמה פרפראות על שולחנו. ואין לומר זמן אלא על ההיכר דהיינו הדלקה בחנוכה וקריאת המגילה בפורים היא עיקר תקנה להכרת הנס. כדאיתא במגילה [ג' ע"א] דמבטלין תורה ועבודה ובאין לשמוע מקרא מגילה כדכתיב משפחה ומשפחה להביא משפחת כהונה ולויה שמבטלין עבודתן ובאין לשמוע מקרא מגילה. ומטעם זה שאין היכר הנס בסעודה כמו שכתבתי, שכמה ימי חול אדם מאריך על שולחנו במיני תענוג, לפיכך אין מברכין לא ביום טוב ולא בעצרת ולא שבת דבעינן בהו לכם על הסעודה.
ומה שאין מברכין לילה הראשון של חג הסוכות לאכול בסוכה. דהא לילה הראשון חובה דילפינן ממצה כדאיתא בפרק הישן [סוכה כ"ז ע"א] משום דאכילה דוקא בסוכה וכבר בירכנו לישב בסוכה. דכל סעודות ימי החג מצוה וחובה לאכול בסוכה כשירצה לאכול, ואף חובת אכילת לילה הראשון תלויה בישיבת סוכה וכבר [בירך] לישב בסוכה. דישיבת סוכה בלא אכילה ובלא שתייה ובלא שינה אינה חובה. הילכך עיקר ברכת "לישב" אחר לשון הציווי [ויקרא כ"ג] בסוכות תשבו. ועיקר הישיבה בשעת אכילה שתיה ושינה. והיכר המצוה היא באכילה בסוכה דאין דרכו בכך בכל שאר ימות השנה.
על ביעור חמץ אין מברכין שהחיינו באור ארבעה עשר. מפני שבאותה בדיקה אין היכר מצוה, שעיקר ביעור מן התורה היינו ביום. כדאיתא בפרק קמא דפסחים [ד' ע"ב] אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם. אלא שמצאו [שם ז' ע"ב] סמך חיפוש מחיפוש בלילה לאור הנר. וכיון דאכתי אם רוצה לאכול חמץ אחר בדיקתו אוכל ומוכר ומאכיל לבהמתו [שם כ"א ע"א] אין היכר על הזמן שהוא זמן ביעורו. וגם עדיין אינו זמן ביעורו עד לאחר שש. והבודק צריך שיבטל בלבו בליל בדיקתו ולא ביום כדאמר רב יהודה בפרק קמא דפסחים לא תיקנו לברך זמן.
ומצאתי כתוב בשערים דרבינו שמואל בן חפני, כשנכנס לבדוק חמץ בתחילה מברך על ביעור חמץ ושהחיינו, כיון דמזמן לזמן קא אתי. ולא ראיתי רבותי [נוהגין כן], ולא קיבלנו מהן ברכה זו כי אם על ביעור חמץ ולא יותר.
ואע"פ ששנינו בתוספתא דברכות פרק ברכת הזימון [פ"ו הי"ד] ובברכות ירושלמי פרק הרואה [פ"ט ה"ג] העושה סוכה לעצמו או לולב או ציצית או תפלין אומר שהחיינו ואחר כך לעשות, נראה בעיני דאין הלכה כך, דודאי זמן מברך כמו שכתבתי שזמן עשייתן מן התורה כל שעה וכתחילת דציצית או תפילין. אבל לעשות אין מברכין, דהכי גרסינן במנחות פרק התכלת [מ"ב ע"א] רב נחמן אשכחיה לרב אדא בר אהבה דרמי חוטי וקא מברך לעשות ציצית, אמר מאי האי ציץ ציץ דקא שמענא הכי אמר רב ציצית אין צריכה ברכה וכו', עד סוכה מסייעא ליה תפלין הוי תיובתא, סוכה דתניא העושה סוכה לעצמו אומר שהחיינו נכנס לישב מברך לישב בסוכה. ואילו לעשות לא קא מברך [אפי' בעשיית] תפלין דפסולין בגוי כדאיתא בגיטין בפרק השולח [מ"ה ע"ב], וכל שכן [סוכה] דכשירה בגוי [סוכה ח' ע"ב] מסיק התם ואילו לעשות סוכה ותפלין לא קא מברך. אלמא אין מברך על תיקון המצוות לעשות, וקשה הא דתוספתא.
ומה שמברך על עשיית סוכה ולולב ולא על עשיית מצה. [הטעם הוא] מפני שסוכה ולולב אי אפשר אלא מבעוד יום וקיום סוכה ולולב מצוה הניכרת. אבל מצה אם רוצה לאפות משחשיכה הרשות בידו ואין היכר לעשייתה למצוה, שהרי באכילת כזית יוצא ידי חובתו כששימר לשם מצוה וכל השאר רשות. הילכך כיון שהשאר רשות (כיון) דגרסינן [פסחים מ' ע"א] הבציקות והקמחים של גוים אדם ממלא כריסו מהם, וכן מצה שלא נשתמרה [לשם מצוה] ממלא ממנה כריסו. הילכך אין היכר בעשייתה. ואין צריך לברך לא על השימור ולא על העשייה.
על בית חדש ועל כלים חדשים צריך לברך זמן. כדתנן בהרואה [ברכות נ"ט ע"ב] לרב הונא כדאית ליה ולרבי יוחנן כדאית לה, ואליביה דרבי מאיר ורבי יהודה כדמסיקינן התם. אפילו הכי נראה לי דחתן אינו צריך לברך זמן בכניסתו לחופה, דכל הברכות שאדם חייב בהן או משום קיום מצוה או משום הנאה, הוא בעצמו מברך אבל אחרים אינם מברכים. אבל ברכת חתנים תיקנוה בעשרה, כדאיתא בפ"א דכתובות [ח' ע"א] ובמגילה פרק הקורא את המגילה (למפרע) [עומד] [כ"ג ע"ב] אההיא אין מברכין ברכת חתנים פחות מעשרה, ואמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן ברכת חתנים בעשרה וחתנים מן המנין. שאף על עיקר הברכה שהיא אשר קדשנו במצותיו וציונו על העריות אין החתן מברך אלא אחר. לפי שכולל כל ישראל בברכה זו, ואף הנשוי אשה אם אחרת יקח לו צריך לברכה זו, שכך מברך "ואסר לנו והתיר לנו" והוא הכלל. הילכך כיון שהחובה ברוב עם, אף על אסיפת העם המצוה, והן בכלל חובה לברך. וכיון שעל עיקר חובתו הוא אין מברך אלא אחר, אף על הזמן שאינו חייב אחר לברך דמה להם לברכה זו. הילכך אף החתן שאינו מברך ברכת נישואין אף מזמן פטור. ובשעת קידושין מברכינן כדי שלא לבוא לידי ייחוד, במקום שחוששין לייחוד מברכין ברכת אירוסין. ובירושלמי פרק הרואה [ברכות פ"ט ה"ג] משמע דקידושין כבעילה כטבילה דלאחר מעשה צריך לברך. והטעם לא הוברר לי.
גרסינן במנחות פרק אלו מנחות נקמצות [ע"ה ע"ב] ובברכות פרק כיצד מברכין [ל"ז ע"ב] היה עומד ומקריב מנחה בירושלים (אומר) בראשונה [אומר] שהחיינו. ובתוספתא דברכות [פ"ה ה"ג] פרק לא יאכל אדם ערב שבת סמוך למנחה גרסינן להא. ותניא תו התם היה עומד ומקריב זבחים בירושלים מברך שהחיינו. ונראה לי הטעם מפני שיש כאן [זמן] מתי ראוי לעבודה, וכשנתחנך תחילה בעבודה צריך לברך. והזמן מפורש בהכל שוחטין [חולין כ"ד ע"ב] ובספרי [פ' בהעלותך] לרבנן עד שיביא שתי שערות לרבי עד בן עשרים. ואע"פ שקטן אוכל בקדשים כדאיתא בפרק טבול יום [זבחים צ"ט ע"א] ובספרא [פ' צו] מ"מ אינו חולק. כיון שמחונך לעבודה חולק הרי כאן הנאה גדולה. ומצוה להשתדל במשפט כהונה, שנראה המודה בעבודה ובכהונה. ולא גרע מקונה כלים חדשים שמברך. אבל קטן דעלמא כשמגיע לכלל חיוב מצוות בשערות ושנים אין צריך לברך, שאין כאן הנאה ולא שמחה ניכרת כיון שהגיע לכלל עונשין הילכך אין צריך לברך זמן.
מילה, אע"פ שזמנה קבוע לשמונה אין מברכין זמן. חדא דאכתי לא קים ליה אם יצא מכלל נפל. ואפילו אם קים ליה, רוב לא קים להו ולא קבעי. ועוד מפני שטרודים מחמת צער תינוק מחמת המילה. כההיא דפ"א דכתובות [ח' ע"א] רב חביבא איקלע לבי מהולא בריך שהשמחה במעונו, מפני שענין סעודת חתנות הוא. ומסקינן דלית הילכתא כותיה דטרידי [משום] דאית ליה צערא לינוקא. ועוד טעם אחר שאין זמן חשיב לברך והגיענו לזמן הזה פחות משלשים יום. לפיכך על פדיון הבן מברכין [פסחים קכ"א ע"ב] [זמן] ולא על המילה. ואמר ריב"ל בפרק הרואה [ברכות נ"ח ע"ב] [הרואה] את חבירו אחר שלשים יום מברך שהחיינו. ופדיון הבן היו נוהגים שם שמחה. וכינו חכמים שם הפדיון לקרותו ישוע הבן [ב"ק פ' ע"א]. כי ישוע הוא פורקן כתרגום פדיון על שם ישועה ושמחה. ועל זמן שמחה מברכין כמו שתיקנו בברכת כל המועדות "מועדים לשמחה". ואע"פ שאין אנו מזכירין שמחה בברכת ראש השנה ויום הכיפורים, [זהו] מפני שאין כתוב בהן שמחה, [ועוד] מטעם [שפתוחים] ספרי החיים והמתים התלויין שהרי אין בהן הלל [ר"ה ל"ב ע"ב]. מכל מקום לא היו ימים טובים לישראל כיום הכיפורים שבהן יוצאות בנות ישראל [וכו'], כדאיתא בשלהי תעניות [תענית כ"ו ע"ב] וביש נוחלין [ב"ב קכ"א ע"א] שהיה יום כפרה וסליחה ויום שניתנו בו לוחות האחרונות. וראש השנה [נמי יום שמחה כדאיתא] בירושלמי דראש השנה [פ"א ה"ג] ישראל מגלחים ורוחצים ולובשים לבנים בער"ה שהן יודעין שהן זכאין בדין. שנאמר [תהלים ס"ט] אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון, הילכך מברכין.
פירוש רבינו חננאל הרואה חבירו שהוא חביב לו לאחר שלשים יום צריך לברך שהחיינו. דכל ברכה שהיא לפרקים דהיינו שלשים יום אומר ברוך שהחיינו. כן פירש רבינו חננאל. ונראה לי הסודר [הטעם] מי שמברך כשרואה את חבירו לאחר י"ב חודש [מברך] מחיה המתים [ברכות נ"ח ע"ב], מפני שכשעברו י"ב חודש שלא ראהו נשכח מלבו והסיח דעתו ממנו כאילו מת, הילכך צריך לברך ברכה זו של תחיה.
ועל קנה כלים חדשים, מפרש הירושלמי [ברכות פ"ט ה"ג] אפילו שחקים, לו כחדשים, כאילו הן חדשים לו. ומשמע דצריך לברך שהרי חידוש של שמחה והנאה הן אצלו. ויש ברכת זמן שהיא של רשות ואעפ"כ אינה ברכה לבטלה, כההיא דעירובין פרק בכל מערבין [מ' ע"ב]. דרב יהודה [אמר] אפילו אקרא [חדתא] מברך זמן. ואצל רב יהודה אינו לבטלה שההנאה היתה חשובה עליו. וכן כל אדם שרואה דבר שנהנה ממנו אפילו אם אינו חשובה אצל אחרים אם מברך אינו לבטלה. כההיא דכיצד מברכין [ברכות מ"ג ע"א] אמר ליה רב חסדא לרבי יצחק האי מישחא דאפרסמא היכי מברכינן אמר ליה הכי אמר רב יהודה בורא שמן ארצינו אמר ליה תינח רב יהודה דחביבא ליה ארץ ישראל כולי עלמא מאי אמר ליה הכי אמר רבי יוחנן בורא שמן ערב. הרי רב יהודה שינה מטבע הברכה לפי חשיבות הנאה עליו, דהכי גרסינן בכיצד מברכין [שם מ"ד ע"א] הכא מאי חתים רב חסדא אמר על הארץ ועל פירותיה ורבי יוחנן אמר על הארץ ועל הפירות, ומתקיף לה רב נחמן בר יצחק אינהו אכלי ואנן מברכינן אלא איפוך. ואפילו הכי רב יהודה היה מברך (פירות) [שמן] ארצנו והוא מעולם לא יצא מבבל לארץ ישראל כדאיתא במעשה דרבי זירא [כתובות נ"ח ע"א] [דהוה] מיטמר מקמיה כי בעי למיסק. שמעינן מינה שלפי חיבת המעשה על האדם צריך לברך, דמעשה בבן זומא כשראה אוכלסא בהר הבית בירך ברוך שברא כל אלו לשמשיני [ברכות נ"ח ע"א] ומנין לו ברכה זו, אלא לפי הנאת האדם צריך לברך. [ובהנאה] בסיום התורה ובהתחלתה לחתן תורה וחתן בראשית לברך שהחיינו וקיימנו להשלים התורה והמתחיל התורה.
ברוך שנתנה וברוך שם כבוד לעולם ועד ויזכינו לשמור להבין ולהורות ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד לשמור ולעשות כל דברי תלמוד תורתו באהבה וידבק לבנו בה, וייחד לבבינו לאהבה וליראה ולעובדו בכל לבב ובכל מאודינו אמן כן יהי רצון.
הלכות שהחיינו בקוצר מרבינו יב"ק משפירא זצ"ל. (רוקח סי' שע"א) כל מצוה שזמנה קבוע או כל מצוה שעל האדם לעשות ולא עשאה ומתחנך לכתחילה צריך לברך שהחיינו. ועל כל דבר של שמחה והנאה לפרקי' ונהנה צריך לברך שהחיינו. בפרק בכל מערבין (דף מ') אומר זמן בשלשה רגלים שכתוב בהן אלה מועדי ה' מקראי קדש. צריך לברך על קדושת המועד הוא זמן שהחיינו. ומאחר שאפילו אין שופר ולא לולב ולא סוכה צריך זמן על קדושת היום צריך להזכיר על קדושת היום בפני עצמה ועל המצות בפני עצמה על שופר ועל לולב ועל סוכה. ובמס' סוכה בפ' לולב וערבה (דף מ"ו) ובמנחות בפ' התכלת (דף מ"ב) בשעת עשיית לולב וסוכה מברך שהחיינו דכתיב חג הסכות תעשה לך. ויליף לולב מסוכה אבל שופר לא כתיב עשייה.
והטלית שבכל יום ויום אין זמן. ולא בעשיית תפילין בפרק התכלת ולא על מצה ומרור לפי שברכו בברכת אשר גאלנו והגיענו הלילה הזה. ולא על העומר לפי שאינו אלא זכר בעלמא כדאמר במנחות בפ' ר' ישמעאל. וגם אין היכר בימים. ויום טוב שני מברכין ברגלים זמן כי היכי דלא לזלזלו ביה. וראש השנה שיש לימנות י' ימים מיום ראשון אין לומר זמן ביום שני והיא קדושה אחת. וחנוכה שקבעו ההדלקה מפני פך שמן כדאי' בפ' במה מדליקין (דף כ"א) קבעו זמן לילה ראשונה דהדלקה עושה מצוה.
ועל ההלל אין מברך זמן שאין לברך זמן אלא על הגוף של מצוה שהיא באה מחמ' זמן כגון ימים טובים שמקריבין מוספין כדאמר בפ' אין נערכין (דף י"ג). פורים בקריאת מגילה בלילה מברך זמן כמו ההדלקה בחנוכה וקריאת המגילה פרסומי ניסא על כן מברך שהחיינו. על ביעור חמץ אין מברכין שהחיינו שאין היכר מצוה בלילה שהעיקר ביום. בפ' א' דפסחים אך ביום הראשון. ואחר שאכל חמץ אחר בדיקתו אין היכר עד ו' שעות. ואע"ג דבירושלמי דברכו' בפרק הרואה ובתוספתא דברכות העושה סוכה ולולב אומר זמן ולעשות אין הלכה כן כדמשמע בפ' התכלת (דף מ"ב) דלא מברך לעשות. ומה שמברך על עשיית סוכה ולולב זמן שהיא מצוה הניכרת שיש לה לעשות מבעוד יום. אבל מצוה שאין עשייתה היכר כי אם בשעה שאוכלה אבל בשאר הימים רשות ומאחר שבציקות של כותים או לא נשתמרה לשם מצה ממלא אדם כריסו מהם אין היכר בעשיית מצה.
על בית חדש ועל כלים חדשים אמרי' בפרק הרואה (דף נ"ד) אומר שהחיינו שעל קיום מצות או משום הנאה הוא בעצמו מברך ולא לאחרים הלכך אינו מברך זמן על דבר שהוא בי' כדאיתא בפרק א' דכתובות ובמגילה בפ' הקורא את המגילה למפרע ומאחר שהיא באסיפת עם אין חייבין לברך ולא היא.
ובפ' מנחות נקמצות ובברכות בפרק כיצד מברכין (דף ל"ו) [דף ל"ז] היה עומד ומקריב מנחות בירושלים אומר שהחיינו שנתחנך לעבודת הזמן. בפ' א' דשחיטת חולין והגי' בחולין קטן אוכל ואינו חולק בפ' טבול יום (דף צ"ט) ויש לו הנאה ואין שמחה ניכרת לא מברך זמן.
מילה שקבוע לה זמן אינו מברך זמן שטרודים בתינוק. בפ' א' דכתובות לא קים ליה אם יצא מכלל נפל. והזמן שהוא פחות מל' אינו חשוב לכך אינו מברך זמן על המילה. כי אם על הפדיון. ובפ' הרואה הרואה את חבירו לשלשים יום מברך שהחיינו. לכך בפדיון הבן היו נוהגין שמחות ועל שמחות תיקנו שהחיינו כמו הרגלים. ולא היו ימים טובים לישראל כיום הכפורים כדאמרי' בשלהי תענית [דף כ"ו] ובפ' יש נוחלין (דף קכ"א). ובירושלמי דראש השנה ישראל מגלחין ורוחצין ולובשין לבנים בערב ראש השנה שהן זכאין בדין.
קנה כלים. ירושלמי אפי' שחקים כאילו חדשים לו צריך לברך. ולומר זמן רשות כההיא דפ' בכל מערבין אפ' אקרא חדתא שהיא חשובה עליו. וכן על שמן שבא"י מברך בורא שמן ארצנו, דחביבא ליה בפ' כיצד מברכין (דף מ"ב) [דף מ"ג]. וכבן זומא כשראה אוכלוסא בהר הבית בירך ברוך שברא כל אלו לשמשו. הרי לפי הנאת האדם צריך לברך.
והנאת סיום התורה והתחלת התורה בשמחת תורה לחתן מברך שהחיינו וקיימנו והגיענו. ולמה ג"פ שהחיינו וקיימנו והגיענו. כנגד הללי נפשי את ה' אהללה ה' בחיי. אזמרה לאלהי בעודי.
